 | ||||||||||||
|
|
אשפת מלחמה
|
||||||||||
חזור
הרחק מסין מולדתו, בחורף זר ובמלחמה שאינה שלו, מדשדש יו-יואן, קצין צעיר ב"צבא המתנדבים הסיני", בשלג הטובעני של מלחמת קוריאה. געגועיו לארוסה שנותרה מאחור, הגילוי האיטי, המחלחל, שלמעשה נשלח למות ואין לו לאן לחזור, מעשי אלימות מחרידים שהדעת לא סובלת והעין אינה מסוגלת לקלוט נפרשים לפני הקורא בנימה שקטה, עצורה, אפילו לאקונית. אלא שהמציאות הגלויה היא רק קליפתו החיצונית של הסיפור. עלילתו הנסתרת, הפנימית, פותחת בפני הקורא צוהר לנפשו המורכבת של גבר צעיר, שהיכולות לחלום, להזדהות ולהתקשר רגשית - אינן עוזבות אותו, גם ברגעים הקשים ביותר. אשפת מלחמה הוא משל מבריק, על-זמני, על החיים בראי המלחמה: בין מעצמות לבין מדינות, בין חיילים לבין שוביהם, בין השבויים לבין עצמם, ויותר מכול - המלחמה על הזהות הפנימית. |
  
|
|||
הא ג'ין נולד בסין בשנת 1956. כנער הצטרף לצבא השחרור העממי, בתקופת המהפכה התרבותית. בגיל 29 הגיע לארצות הברית להשלים את לימודי הדוקטורט בספרות אנגלית, הוא מתגורר שם עד היום וכותב באנגלית. ספריו זכו בכמה פרסים חשובים. אשפת מלחמה ראה אור בארצות הברית בשנת 2004, זכה בפרס פן/פוקנר היוקרתי והיה מועמד לפרס פוליצר.
אשפת מלחמה מאת הא ג´ין בהוצאת כתר, 455 עמודים.
אשפת מלחמה, מבוא | הא ג´ין
מתחת לטבורי נמתחת כתובת קעקע ארוכה: " FUCK … U … S ". העור שמעל לנקודות הצטמק והתייבש כאילו נכווה וצולק. כמעט חמישה עשורים הגנה עלי הכתובת הזאת בסין כמו קמע. לפני בואי לארצות-הברית תהיתי אם ראוי לי להסירה. החלטתי שלא לעשות זאת, לא מפני שהיא יקרה ללבי ולא בגלל חשש מן הניתוח, אלא מפני שאילו הסרתי אותה היה הדבר נודע והשלטונות היו חושדים שאין בכוונתי לחזור, ואולי היו מבטלים את תוקף דרכוני.
זאת ועוד, תכננתי לקחת אתי את כל החומר שאספתי לצורך כתיבת הזיכרונות האלה ולא רציתי למשוך את תשומת לבה של המשטרה, שמא תחרים את כל רשימותי ותיקיותי. עכשיו אני כאן וכתובת הקעקע איבדה את קסמה, ואף נעשתה מקור קבוע לדאגה. כשעברתי בביקורת המכס באטלנטה לפני שבועיים הלם בי לבי כמו יונה לכודה, שמא יתעורר חשדו של המוכס החסון בעל הקול העליז, והוא יוביל אותי אל חדר אחורי ויצווה עלי להתפשט. בגלל הכתובת עלולים היו לסרב להכניסני לארצות-הברית.
לפעמים, כשאני הולך כאן ברחובות, אני נתקף חרדה פתאום, כאילו יד נעלמה עלולה לתפוס בחזית חולצתי ולמשוך אותה מתוך מכנסי ולחשוף את סודי לעיני העוברים והשבים. גם בימי קיץ החמים והמחניקים ביותר לא אתיר את כפתורי חולצתי עד למטה. וכשאני נכנס לאמבט חם בערב, דבר שאני אוהב מאוד לעשות ולדעתי הוא הטוב שבכל הפינוקים באמריקה, אני מקפיד לנעול את חדר האמבטיה מחשש שקארי, כלתי ילידת קמבודיה, תראה במקרה את המילים שעל בטני.
היא יודעת שנלחמתי בקוריאה ואני רוצה לכתוב את זיכרונותי מן המלחמה ההיא בזמן שהותי כאן. אבל לפי שעה איני רוצה לגלות דבר על תוכנם, שמא תאבד לי הנחישות ברגע שאקח לידי את העט.
ביום שישי שעבר, בזמן שנמנמתי, הציצה קֶנְדי, נכדתי בת השלוש, בבטני החשופה ועברה על המילים באצבעה. היא הבינה מה פירוש " S ... U ...", אבל לא את המילה שלפניה. מן הדגדוג התעוררתי וראיתי את הנצנוץ בעיניה הדומות לראשנים. היא חייכה ואחר-כך קמצה את שפתיה ופניה התַפּוּחיות התכווצו. קודם שהספקתי לומר מילה סבה קנְדי על עקביה וצעקה: "אמא, יש לסבא כתובת קעקע על הבטן!"
זינקתי מן המיטה ותפסתי אותה לפני שהגיעה אל הדלת. אמהּ לא היתה בבית, למזלי. "ששש, קנדי," אמרתי והנחתי אצבע על שפתי. "אל תגלי לאף אחד. זה הסוד שלנו."
"טוב." היא חייכה כאילו חשדה בכך כל העת.
באותו היום אחר-הצהריים לקחתי אותה לאֵיזֶ'ן סְקוֶור שעל כביש בַּפוֹרד וקניתי לה ג'לי עוּזרד וחפיסה של מציות טארוֹ, ובתמורה קיבלתי שתי נשיקות צוהלות על לחיי. היא הבטיחה שלא לומר מילה על כתובת הקעקע, אפילו לא לאחיה בובי. אבל אני מטיל ספק ביכולתה לקיים את ההבטחה זמן רב. ברור לי שהיא תזכור את מה שראתה ותאמץ את מוחה הקטן לפתור את החידה.
נכדי בובי, ילד פיקח, כבר כמעט בן שבע ולא פעם אני שואל אותו מה יעשה כשיהיה גדול. הוא מניע את פרצופו השמנמן מצד אל צד ועונה, "לא יודע."
"מה דעתך להיות רופא," אני מציע לו.
"לא, אני רוצה להיות מדען או אסטרונום."
"אסטרונום חייב לבלות הרבה זמן במצפה כוכבים ולכן קשה לו לקיים משפחה."
קולה העשיר של אמו מתערב בשיחה: "אבא, אל תלחץ עליו שוב."
"אני לא מכריח אותו לעשות כלום. זו רק הצעה."
"הוא צריך לנהוג לפי מה שמעניין אותו," אביו קורא.
אני משתתק אפוא. הם חושבים מן הסתם שאני תאב בצע, להוט לראות את נכדי טובל בעושר. אבל שאיפותי אינן קשורות בכסף כלל. אני מאמין בכל לבי שהרפואה היא מקצוע אצילי והומני. אילו הייתי נולד שוב הייתי לומד רפואה בשקדנות. המחשבה הזאת מושרשת בי זה חמישה עשורים.
איני יכול להסביר בפרוטרוט לבני ולכלתי למה פעמים רבות אני דוחק בבובי לשקול להיעשות רופא, מפני שההסבר כרוך בזוועה וכאב רבים מדי. בקצרה, שאיפתי הזאת היא תולדת זיכרונותי מן החיים שירדו לטמיון שראיתי בקוריאה ובסין. רופאים ואחיות נוהגים לפי מערכת מוסר אחרת, שבזכותה הם מסוגלים להתעלות על השטויות הפוליטיות ועל האיבה מעשה ידי אדם, ולפעול מתוך רחמים והגינות אנושית.
בעוד שמונה או תשעה חודשים אחזור לסין, הארץ שגידלה והזינה אותי ובה ייטמנו עצמותי. בן שבעים ושלוש אני, יש לי אישה ובת ועוד נכד בבית, ושוב לא אבוא לארצות-הברית. קודם שאסע עלי להשלים את הזיכרונות האלה שאני מתכנן לכתוב זה למעלה ממחצית שנותי.
אעשה זאת באנגלית, שפה שהתחלתי ללמוד בגיל ארבע-עשרה, ואספר את סיפורי בסגנון תיעודי כדי לשמור על הדיוק ההיסטורי. אני מקווה שיום אחד יקראו קנדי ובובי והוריהם את הדפים האלה וירגישו גם הם את כובדה של כתובת הקעקע שעל בטני. אני רואה בזיכרונות האלה את המתנה היחידה שאדם עני שכמותי יכול להוריש לנכדיו האמריקאים.
© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור
אשפת מלחמה - הא ג´ין
War Trash - Ha Jin
| ||||
|
|
| | |
| ||||
 | ||||
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
סמיוטיקה
|
מטר
|
רמות
|
Tom
|
דלילה
|
גד ויספלד
|
מיקרוטופינג
 | ||||
|
|
ספרים חדשים באוגוסט 2019:
|
|
|
 | ||||
 | ||||
|
|
|
|
|
 | ||||
